אובדנות:
טיפול בפניות עם סכנת אובדנות
כללי:
ההסברים שיובאו בנספח זה מהווים קווים כלליים בלבד לאופן שיש לנהל שיחה שיש בה סכנת אובדנות. כמו בכל שיחת סיוע, גם במקרה זה, כל אחת תבחר איך להביא את הקול הייחודי שלה לשיחת הסיוע.
יש חשש טבעי “מלדבר על זה”: מצד אחד, לא “להכניס לה רעיונות לראש”. מצד שני, חשש מאחריות לשיחה שבה יש תחושה שכל מילה שלך היא קריטית. חשוב שתדעי שאין ביכולתך להוביל מישהי להתאבדות או לחילופין למנוע ממנה לעשות כן. אין לך את הכוח הזה ולא את האחריות הזו. את לא יכולה להציל אף אחת, את כן יכולה לסייע לה לראות אפשרויות – אלטרנטיבות שהיא כרגע במצב המשברי בו היא נתונה, לא יכולה לראות.
חשוב לזכור: נפגעות רבות חשות תחושות ייאוש ורצון “להפסיק את הכאב”. יחד עם זאת, לא כל פונה שמדברת על מוות היא בהכרח אובדנית. אם הנושא עולה בשיחה כדאי לנסות לברר עם הפונה האם ישנן “נורות אדומות” (ראי למטה)? במידה הפונה מדברת על מוות אך אינה אובדנית חשוב לתת לגיטימציה לרגשות הייאוש ולהפציר בה לפנות לעזרה מיד ברגע שבו היא מרגישה שהיא עלולה ממש לפגוע בעצמה.
נורות אדומות באשר לרצינות כוונת התאבדות ומעבר מ“מחשבות על” ל“מעשה“:
דיבורים מפורשים חוזרים ונשנים על הרצון למות
התייחסות מפורטת להתאבדות, כמו הדרך שבה תתבצע או אמצעים נגישים לביצוע
מידע על ניסיונות אובדניים בעבר
ביצוע מעשים של פרידה, כמו שיחות פרידה
איך לנהל שיחת סיוע שיש בה כוונה להתאבדות?
אפשר לדבר עם הפונה על התחושות הללו, לתת להם מקום. חשוב להכיר את המקום הזה של מחשבות על אובדנות, המקום הזה קיים אצל הרבה אנשים בכל מיני מצבים בחיים והוא לגיטימי. המחשבה ש”אפשר למות” היא דרך מילוט, מחשבה שמאפשרת הקלה לתחושות של כאב וייאוש קשים מנשוא, זו מחשבה שמייצרת גם תחושה של שליטה (בכוחי להפסיק את הכאב, למנוע “מהם” להמשיך לפגוע בי). השיחה על המחשבות הללו נותנת לנפגעת מרחב לדבר על הייאוש במקום לעשות אותו. השיחה מאפשרת לה לא להיות לגמרי לבד עם המחשבות הללו. השיחה נותנת אפשרויות ופשר לדברים. הדיבור הקונקרטי על מחשבות האובדנות מתחבר לעולם של הפונה, לקושי שלה ולהתלבטות שלה. הדיבור “על” מרחיק מהמעשה, נותן לגיטימציה למחשבות. אפשר לומר לה שזו זכות שהיא משתפת אותך במחשבות הכי כמוסות והכי קשות שלה.
נשים רבות שמספרות על רצון להתאבד באמת מתלבטות: פונות שחוו פגיעה מינית (ובמיוחד התעללות ממושכת בילדות בתוך המשפחה), נושאות בתוכן קולות חזקים לפגיעה ולהרס עצמי. יש הפנמה חזקה מאוד לעיתים מילדות, של פגיעה בערך העצמי. העולם של הנפגעת מאוד מצומצם. עולם פוגע, עולם חודרני, ולכן גם הקושי לראות אלטרנטיבות.
נפגעות שמתקשרות וחושבות על התאבדות הן באמת מאוד אמביוולנטיות: מצד אחד יש קול שמאוד רוצה למות, הקול של ההרס העצמי. מצד שני יש גם קול שמאוד רוצה לחיות. בשיחת הסיוע נשתדל לנהל את הדיאלוג עם הצד הזה שרוצה לחיות.
כדאי לברר עם הפונה האם היא מרגישה שהיא יכולה לשמור על עצמה או שהיא צריכה מישהו שישמור עליה? מהם מעגלי התמיכה הרלבנטיים? ומי יפנה אליהם? “איך אפשר לעזור לך לשמור על עצמך?…”, “אם את לא יכולה לשמור על עצמך מי יכול לעזור לך?…”.
אפשר לתת לגיטימציה לפונה למחשבות על התאבדות. “זה בסדר לחשוב שאפשר למות… ” אך יש הבדל ברור בין לחשוב ולבין לעשות ואם את מרגישה שאת עומדת לעבור את הגבול ואת לא יכולה לשמור על עצמך, אז כדאי לדאוג לעזרה חיצונית דרך גורם מקצועי (אם היא מטופלת פסיכולוגית או פסיכיאטרית), או דרך פניה לקרובים / חברים או במקרה ואין גורמים כאלו אפשר להציע לה לפנות לחדר מיון בבית חולים פסיכיאטרי.
אפשר לשקף לה שאת מבינה שהיא נמצאת בדרגת ייאוש בלתי נסבלת, טוטלית, כך שאינה מסוגלת לראות אלטרנטיבות. אבל את כן יכולה לראות אלטרנטיבות בשבילה וכך לחזק את הקולות שבה שרוצים לחיות. דווקא הבחירה במוות באופן פרדוכסלי לעיתים היא הדרך שלה לבטא שליטה בחיים ולכן המחשבות האמביוולנטיות…
יש קושי לפונה להחזיק את התקווה ולכן התקווה מושמת עלייך – הצד המסייע.
אפשר לשקף לה שהאחריות על החיים היא שלה: “את רגילה שאחרים פוגעים בך. את פוגעת בעצמך כי זה מה שאת מכירה. אך אפשר למצוא דרכים אחרות להתייחס לעצמך… “. חלק מלרצות לחיות זה לקחת חזרה אחריות על החיים. (כי המוות באופן פרדוכסלי הוא סוג של לקיחת שליטה). “למות תמיד אפשר, בואי נראה מה אפשר לעשות עכשיו. כדאי למצות את האופציות… “.
השאלה היא על המקום של החיים (לא המוות): אפשר לשאול על רגעים קשים בעבר ולברר מה עזר בתקופות קשות. לעודד לעשות דברים שנעימים ומחזקים, להתחבר לכוחות.